<h1>שו"ת הרמב"ם — פאר הדור סימן קי"ט</h1>
<h2>דף ל.</h2>
שאלה, ותורינו אדונינו משה רבינו שיחל"א, האשה שהיא תחת בעלה, ואינה טובלת לנדתה, משום מה יוצאה, משום מורדת או עוברת דת משה, שהרי בפירוש אומרת איני יכולה לטבול. עד שתקנו לכתוב בכתובה וקבלה פלונית לטבול כל עת אשר תצטרך, ואם תסרב תצא בלא כתובה כדין תורתינו הקדושה. והנה נראה שמשום מורדת יוצאה, דהא היא ממאנת לטבול, ועוברת על דת הוי אם משמשת עמו עת נדותה [כתובות ע"ב ע"א] יורנו רבינו הדין בזה. תשובה, אם אמרה איני טובלת כדי שלא תשמשני ולא טבלה מפני דבר זה, זאת היא מורדת, ואם הטעית את בעלה ושמשתו נדה, או שאמרה לבעלה איני טובלת ואם רצונך בי בלי טבילה הרי אני מוכנת, ולא מנעה את עצמה מלשמש, הרי אלו הרשעות עוברות על דת משה. וכן הנשים שכותבין להן בכלל תנאי הכתובה שתטבול לנדתה, אינו מפני מרידה, אלא דרך מינות, והן עוברין על דת משה, והן מסכימות עם בעליהם שלא תטבול, ושואלות בעליהן בפיהן, ולפעמים יתקוטטו ביחד, ואם בא לגרשה ובעלה אומר השבעי לי שטבלת לנדותך, והיא אינה משגחת לזה, ומעזת פניה באמרה הלא אתה הרשיתני לשמשך בלא טבילה, ולמה חזרת בך. ולכן הדין בזה הוא שאם יודה הבעל שהוא הרשה אותה, אז מחרימין אותו וקונסין אותו כשיעור הכתובה, ולא שתטול זאת הזונה המרשעת כתובה, דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב. ואם יכפור הבעל ויאמר שקר דברה, מחרימין סתם לו ולה ועונין אמן, ואחר כך תצא בלא כתובה. משה ב"ר מימון זצ"ל.
